המראות שבחיינו

היום אני רוצה לדבר על האנשים שבחיינו ותפקידם.

מדוע אדם אחד מעורר בנו אהבה גדולה ומדוע השני מעורר עצבנות? אפילו שנאה?

מה יש באחד שנוגע בנו כל כך ובשני שמרתיע אותנו? אולי גם מי שהרתיע אותנו נגע בנו פשוט בנקודה כואבת? והאם הסיבה לכך באמת מצויה באחר?

כבר במאה הראשונה לספירה אמר אפיקטטוס, הפילוסוף היווני-רומי, כי המטרה העיקרית והנעלה של הפילוסופיה היא להפוך את אושרו של האדם לבלתי תלוי, עד כמה שאפשר, בדברים חיצוניים("קהלת, הפילוסוף המקראי", חיים שפירא).

אז אם כך למה אושרנו תלוי לעיתים בסובבים אותנו?

בתחילת המאה ה-12 ראו המלומדים בויראק וליבו שיש לבני אדם אנרגיה אשר יכולה לגרום לפעולה הדדית בין אנשים, הם דיווחו כי לאדם כלשהו יכולה להיות השפעה מבריאה או מזיקה על אדם אחר פשוט מעצם נוכחותו("ידי אור", ברברה אן ברנן).

ועכשיו אני מבקשת מכם , לשאול את עצמכם, האם גם אתם הרגשתם ככה בעבר, בהווה…

האם מוכרת לכם התחושה שיש מישהו בחייכם שנוכחותו, גם אם אינו נוכח בחייכם הפיזיים כרגע, משפיעה באופן קיצוני או אפילו מינורי על הלך רוחכם גם בפן הפיזי וגם בפן הנפשי?

האם יש מישהו/י שרק מחשבה עליו יכולה להאיץ אפילו במעט את קצב פעימות ליבכם? או את מהירות מחשבותיכם? מעלה בכם כעס, עצב, קינאה, אשמה, שמחה, אהבה, כמיהה, תשוקה?

בעבר חשבתי  שזה קריטי, בחירת האנשים שבסביבתי, הבנתי שהשפעתם עליי גדולה ושבאמת יש לנוכחותם יכולות מבריאות או מזיקות עליי. אז פשוט הרחקתי את מי שעל פי מסקנתי הזיק והתקרבתי אל מי שהועיל. אך קרו 2 דברים מאוד מעניינים:

1.      גם כאשר סיננתי מחיי את המזיקים המשיכו להגיע עוד ועוד אנשים עם יכולת השפעה "מזיקה" עליי.

2.      אנשים שנוכחותם "הבריאה" אותי ואהבתי אותם מאוד, פתאום הפכה נוכחותם ל"מזיקה". ומצאתי עצמי מסלקת אנשים אהובים מחיי. הדבר העצוב יותר היה, שגם כאשר ניתקתי מהם כל קשר הייתי לפעמים חושבת עליהם ועדיין זה היה מציק לי. כך שלמעשה לא באמת ניתקתי אותם מנשמתי והשפעתם עוד נותרה בעינה ברמה כזו או אחרת.

היום אני מבינה משהו חדש, אנחנו מראות אחד של השני.

לא סתם התנהגות חיצונית מעוררת כעס פנימי. יש שם מפגש כואב בין נפשות במקום פצוע שעדיין אינו הגליד ושאינו קיבל טיפול, זה מעורר אותנו!

כמה שהתוכן יהיה יותר מודחק ומאיים כך התגובה תהיה יותר קשה ומוגזמת וכך גם יותר נשליך על האדם שמולנו את התכונה הקיימת בנו שאנו לא יכולים לראות.

אני יודעת שכולנו חושבים שאנחנו מודעים ולא יכול להיות שיש בי את התכונה שאני הכי שונאת באחר. אבל אני רוצה לפתוח את ראשכם למושג שנקרא "נקודת עיוורון", רעיון זה אומר שבעצם את הנושאים הכי חיים שלנו, הכי בועטים אנחנו לא יכולים לראות, המקומות בנו שהכי מנהלים אותנו. בגלל זה יש ביטויים כמו "האדם אינו רואה את הגיבנת שלו" , "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" או הביטוי שתבע פרויד "קצה הקרחון", אשר מתייחס לחלקים המודעים שלנו כקצה הקרחון ולחלקים הלא מודעים שלנו כקרחון ענק הנמצא מתחת לפני המים ולכן איננו מסוגלים לראות אותם כשם שאיננו רואים את הקרחון.

ישנה הסכמה גורפת שהמודעות היא רק קצה הקרחון של סך כל התודעה ולכן לעולם איננו יכולים להיות ב- 100% מודעות לעצמנו.

וזו הסיבה שמישהו "מזיק" לי או "מבריא" אותי.

כאשר אני פוגשת נפש תאומה, מישהו שאני מתחברת אליו, מזדהה אתו והוא מפרה אותי, מחזק אותי, משלים אותי הוא אוטומטית הופך להיות אדם "מבריא".

וכאשר אני פוגשת אדם שאיני מתחברת אליו, אך לא ממקום ניטרלי, להיפך, נוכחותו מעצבנת אותי, מוציאה אותי משלוותי ומכניסה אותי לסטרס. זהו אדם שנוכחותו "מזיקה" לי.

כל עוד זה אדם זר ברחוב או בכביש, לא באמת אכפת לנו וזה עובר. אבל כמה זה עצוב שפתאום חבר טוב או בן זוג של שנים, אפילו הורה או בן משפחה קרוב יכול להפוך ל"מזיק".

בנאדם שכל כך אהבנו ויכול להיות שהיה הכול בשבילנו פתאום הופך לאושיה שאת נוכחותה איננו מצליחים לסבול נשבר הלב ואנחנו לא מבינים, למה?

כי אנחנו מראות וזאת התשובה!

כי אותו אדם מראה לנו משהו בנו!

אנחנו חושבים שאנחנו לא מסוגלים לשאת מישהו כי הוא כל כך בלתי נסבל, אך אם זו האמת לאמיתה, איך זה שיש לאותו בנאדם אפילו חבר או קרוב משפחה אחד שכן סובל אותו? ויתרה מכך אפילו אוהב אותו למרות שהוא מודע לתכונה שלו שהקפיצה והוציאה אותנו משלוותנו אבל לו היא לא כל כך מזיזה. למה לאדם אחד קשה להתמודד עם תכונה מסוימת ולאדם אחר בלתי אפשרי להתמודד עם תכונה אחרת כביכול "במישהו אחר"?!

מי מחזיק בבנק התכונות הבלתי נסבלות? אנחנו, כל אחד לעצמו.

זאת תובנה חשובה מאוד, כאשר כל אדם באשר הוא, מוציא אותנו משלוותנו נוכל לשאול את עצמנו רגע לפני שמתעצבנים עליו, יכול להיות שאני מתעצבן עכשיו בגלל תוכן שנמצא בתוכי ואיני יכול/רוצה לראות אותו? יכול להיות שאני בנקודת עיוורון?

לרוב את התשובה לכך יהיה קשה למצוא לבד מאחר שאנחנו נוגעים בלא מודע וכל סיפור שנספר לעצמנו יהיה מלווה במנגנוני הגנה, אחרת לא היו קוראים לזה "נקודת עיוורון". לכן הטיפול בפסיכותרפיה הוליסטית יכול מאוד לעזור בלצלוח מכשול כזה. משום שבטיפול פסיכותרפיסטי המטפל משקף למטופל את הנסתר ממודעותו ובכך עוקף את מנגנוני ההגנה.

 מי שמצליח לשאול את עצמו את השאלות האלה ולהביא את זה לטיפול במקום להיות מופעל מכך, זו גדולה בעיני!

כי מה שהכי גדול באדם שמצליח לעשות זאת זה שהוא הופך אדם עם יכולת מזיקה ליכולת מבריאה ויותר מכך היכולת עוברת לידיים שלנו שהרי לנו יש את היכולת להבריא את עצמנו על ידי הגדלת המודעות שלנו ,פיצוח של עוד נקודות עיוורון בחיינו שמנהלות אותנו ללא ידיעתנו וכמובן הזכות לשמר אנשים יקרים לנו בחיינו,שחשובים לנו וכל טעותם היא שפעלו מנקודות העיוורון שלהם עצמם ללא מודעותם,רגע לפני שאנחנו מפוצצים את הכול ומזמנים לחיינו את האדם הבא שיילחץ בדיוק על אותו פצע לא חבוש, שהרי הנשמה שואפת לתיקון או במילים אחרות התת מודע שואף לעלות למודע.

אני יודעת שכתביי יכולים לעורר תגובות, מחשבות או שאלות ואני מזמינה אתכם לשאול אותי או לשתף אותי בכל אשר ליבכם חפץ. מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי להשיב.

ושוב, תודה לכם.

נכתב ע"י שרון שלהב, פסיכותרפיסטית הוליסטית ורפלקסולוגית בכירה, טיליה מרכז לרפואה משלימה.