מעבר לקור ולחום – יותם לביא

סיפור זן אחד מספר על תלמיד שניגש למאסטר. הוא אמר לו:
"בחורף הקור מקפיא אותי ובקיץ החום שורף אותי. מה לעשות?"
השיב לו המורה: "לך אל המקום שאין בו קור ואין בו חום".
"איפה יש מקום שאין בו קור ואין בו חום?" שאל התלמיד.
ענה המורה: "כשקר, תן לקור להקפיא אותך. כשחם, תן לחום לשרוף אותך".

אני יוצא החוצה לבקרים הקרים האלה. קר לי בכפות הידיים, קר לי ברגליים.
אני רוכס את המעיל, סוגר את הצווארון עד הסוף. נעים.
אני נכנס ללמד בכיתה חמימה. כבר אין צורך בכל השכבות. אני מסיר אחת, מאוזן שוב.
לסטודנטית אחת מחניק והיא פותחת מזגן. קריר.
אני מחזיר את השכבה שהורדתי, מגלה שבכל זאת קצת חם ומפשיל את השרוולים.
סוגר-פותח-שם-מוריד, חם-קר-רעב-צמא-צריך-רוצה-יותר-פחות.
וכך חוזר חלילה, מדי יום ביומו.

אנו רוצים שהמציאות תתאים לנו בדיוק, כמו כפפה. הסטנדאפיסט לואי סי.קיי אמר פעם שבטח באנו מכוכב אחר, כי אחרת, אין הסבר למה כל הזמן כל-כך לא נוח לנו פה… 'למה כשחם אנחנו לא אומרים פשוט "פאק יה" ומזיעים?'

מאסטר הזן בסיפור מציע לנו לנטוש את הדיכוטומיה של חום וקור, או למעשה את זו של נעים / לא-נעים. שני קצוות שאחרי אחד אנחנו רודפים ואת השני אנו דוחים בכל עת. במקום להיאבק עם המציאות (הפנימית והחיצונית כאחת) ולראות בה כמכשול, הוא מציע דרך של התמסרות: ההסכמה להיות עם הדברים כפי שהם. הסכמה זו מסירה את אחד הגורמים המשמעותיים של הסבל שלנו: ההתנגדות למצב. ואז "קור" נהיה רק קור, "כאב גב" רק כאב גב, "תסכול" רק תסכול – אף אחד לא נעים, אף אחד לא מביא למלחמת חורמה.

רעיון זה אינו עניין אינטלקטואלי. הוא מצריך תרגול, ששזור בלמידה הבלתי אמצעית שלנו-עצמנו. למידה מה זו התודעה הזו שלי, מה היא עושה ואיך אני עובד איתה. לשמחתנו, לא צריך יותר מאשר אותנו ואת החיים כדי לעשות את הלמידה הזו במלואה. מוטב עם מלווה מיומן בדרך. מתוך עצם הכוונה להתחיל במסע דלתות מתחילות להיפתח, דברים מתחילים לזוז בנו.

מאת יותם לביא, פסיכותרפיה הוליסטית והנחיית קבוצות מדיטציה.

כרטיסיה חודשית לקבוצת מדיטציה