Time to say goodbye

מכירים את זה שיש נושא אחד (או יותר) שמטריד את מנוחתכם באופן שיטתי, בערך מאז שאתם זוכרים את עצמכם? איזשהו issue שמלווה אתכם, מזוהה אתכם? משהו שכבר נהיה חלק מה- "אני"
שלכם?

היום אני רוצה לדבר על דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלנו. חלקם מודעים לנו חלקם בולטים מאוד לסביבתנו ולנו קשה לראות. מה שבטוח אנחנו מגנים על דפוסים אלה . משמרים אותם על ידי מחשבות שאינן נגמרות ומעשים המנוהלים על ידי אותו דפוס. אך זה בלתי נשלט בחוויה שלנו.

איך אני יכול לשלוט במחשבה המתגנבת לראשי,מפריעה את מנוחתי ומנהלת את מעשיי לאורך שנים!!!

מעצבן כמו חתיכת נייר שנדבקת לנעל ומסרבת להיפרד. ואנחנו מנערים את הרגל שוב ושוב ועדיין הנייר הארור נשאר דבוק. כך גם עם המחשבות הטורדניות, אנחנו אומרים לעצמנו : "די"! כועסים על עצמנו על עצם המחשבה. על זה שאנחנו לא מסוגלים "לשחרר".  התחושה היא כאילו אותה מחשבה נכפתה עלינו ואין לנו שום שליטה בנושא.

ומה אם אגיד לכם שאותה מחשבה/תכונה משרתת אתכם ולכן אתם לא משחררים אותה?  

מי היה מאמין שאת המחשבות הטורדניות שכל רצוננו לסלקן מוזמנות על ידינו פעם אחר פעם כחבר טוב ורצוי אל מחוזותינו המנטליים(מחשבה) , הנפשיים (רגש) והפיזיים (מעשה) ?

חופר לי בראש כל היום, לפעמים אפילו בלילה. כל רצוני הוא להפטר מן הדבר הזה, כמה שיותר מהר, עכשיו! רק מעכב אותי, תוקע אותי ומוריד מאיכות חיי.

אני מסרב לקבל בכל תוקף שאני הוא זה שמזמין לעצמי כל פעם מחדש את הדפוס הזה!

למה שאני אזמין את הדבר שמטריד אותי יותר מכל? ואיך זה בדיוק משרת אותי?

בכל אחד מאתנו קיימת מערכת אמונות שבנינו לעצמנו כתוצאה מפירוש הסביבה שלנו כבר כילדים,  אפילו כתינוקות. ואותה מערכת עזרה לנו לשרוד כל החיים.

הבעיה באמונות אלה היא שבחלקן הן מגבילות. אמונה מגבילה לדוגמא: אני חייב/ת להיות רזה/עשיר/יפה/מצליח/שקט/חברותי/ …כדי שיאהבו אותי/כדי למצוא זוגיות /ביטחון…. וכן הלאה…

כל אחד יכול לשאול את עצמו מה הדבר שהוא צריך להיות כדי שיאהבו אותו בעולם או שיחווה הצלחה/ביטחון  או כל דבר אחר… וכמה זה מטריד אותנו, כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים על זה!

הסיבה שזה משרת אותנו היא שאנחנו עסוקים כל הזמן בדבר הזה ולכן אנחנו מצילים את עצמנו מלהיות במקום שבו נמצא הכאב ההתחלתי שהביא בכלל את האמונה הזאת.

לדוגמא ילד קטן שהוא שמנמן וכל שאר הילדים הציקו לו, כך הוא למד שאם הוא רוצה שיאהבו אותו ויקבלו אותו עליו להיות רזה. או ילד שהוריו היו מעוטי יכולת מבחינה כלכלית והחברה הוקיעה אותו כי לא היו לו מותגים, בחווייתו כדי להיות אהוב עליו להיות מוצלח מבחינה כלכלית. אלא הקשרים פשוטים שמנהלים אותנו. ובאמת מחשבה זו שירתה אותו. כי בעבר חוסר כסף הוריד לו את הביטחון ולכן נעשה הקשר אוטומטי בין השניים, כסף וביטחון. ובאמת יכול מאוד להיות שכאשר בגר השיג כסף ועם זאת רכש ביטחון שהיווה לו חברים, הערכה עצמית, אישה, עבודות טובות, עוד כסף.  השאלה היא, האם יכול היה גם לרכוש בטחון ללא התלות וההתמכרות לכסף?

הרי אם בזכות הכסף בלבד הוא מצליח על פי תפיסת עולמו כנראה שהוא תלוי בדבר ותחום זה בחייו נמצא בעודפות וגורם לו לעוררות.

הדבר ש"הציל" אותו הופך להיות מטרד בלתי נסבל ומנהל את אותו אדם. יכול ליצור דפוסים של פגיעה במערכות יחסים בחייו, אי שקט פנימי וחיצוני, לחץ ובזבוז אנרגיה מטורף. מה גם שכל הדברים האלו הופכים בהמשך גם לסימפטומים פיזיים כגון מחלות למיניהן, תפיסות תמידית בגב תחתון ושכמות, נדודי שינה, בעיות במערכת העיכול כגון מעי רגיז/ עצירויות, השפעה על המערכת ההורמונלית וכן הלאה…

הבעיה היא שעם השנים אנחנו כבר מאבדים את המקור לרצונות שלנו. זה הופך להיות חלק מאתנו ואנחנו לא מבינים את ההקשרים הסמויים שבתוכנו.

אנחנו לא מבינים מהיכן הרצון העז שאנחנו כל כך תלויים בו אלא פשוט עסוקים בלהשיג אותו ולחשוב עליו בכל יום וכל שעה.

ועכשיו עולה שאלה, מתי זה מאוזן ומתי לא? הרי זה לגיטימי שכל אדם באשר הוא רוצה ביטחון כלכלי ולהיראות טוב. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו עסוקים בזה, חושבים על זה כל הזמן גם כאשר אנחנו לא רוצים לחשוב על זה ובעצם מחשבה זו נהיית מציקה וטורדנית.

כאשר משהו בעודפות או יוצא מפרופורציה אנחנו יכולים להבין שיש מתחת לרצון הזה עוד משהו עמוק יותר וחזק יותר, כואב יותר. מה יש מתחת?

פה זה הרגע שהתת מודע רוצה לעלות למודע. אך יש קושי לעלות על זה לבד, זה הרגע שבו שלוותו של אדם כל כך מופרת מאותה מחשבה טורדנית שהוא שוקל ללכת לטיפול.

בדרך כלל מטופלים שמגיעים אליי  מציגים בפניי את המחשבה המטרידה שמסרבת לעזוב, מנהלת את חייהם וגורמת להם ללחץ מתמיד ואי נינוחות.

ולאט לאט אנחנו מנסים לשלוף את מה שמתחת ולעבוד עם זה.

אנחנו נפלאים, מדהימים ומוצלחים בזכות עצמנו ולא תלויים בדבר, צריך לחיות ולא לשרוד!

כאשר אתם מרגישים שאתם חייבים משהו על מנת לשרוד ואובססיביים לגביו אז תדעו שיש דפוס בא מתחתם ואז הקושי הכי גדול, להיפרד מהדפוס.

תופתעו לשמוע, אבל הדפוס שפיללתם להעיף הפך לחלק מכם ולהיפרד ממנו משמע להיפרד מחלק מעצמכם ופרידה זה תמיד עצוב, זיכרונות מלווים בעצב עם פחד מהתחלה חדשה, מהלא נודע.

מה אהיה ללא הדבר שבזכותו שרדתי עד עכשיו, שבו הייתי תלויה? האם אשרוד בלעדיו?

כן! ויותר טוב!

התובנה שזה הזמן, זה הרגע שבו יש לי את האומץ לנסות לחיות בלי זה. חלון הזדמנויות קטן.

אני כבר לא מי/מה שהייתי, אני אדם חדש שיכול להתקיים גם ללא הפחד.

פתאום רוח מתחדשת ושיר מסוים מתנגן בדיוק ברגע שאני שומע והוא תופס אותי, מתאר את דרכי ברמה שאני מרגיש הוא נכתב עבורי ופתאום תחושה שהכול גורלי, הגיע הזמן להיפרד.

אם נאפשר, דמעות של התרגשות ילחחו את עיני נוכח התובנה והדיוק שבו היקום בוחר לחנוך אותי.

תודה.

מאת שרון שלהב, פסיכותרפיסטית הוליסטית ורפלקסולוגית בכירה, טיליה מרכז לרפואה משלימה.