פרידה

למה הפרידה כל כך קשה לנו? אנו כל חיינו נפרדים, כל שנה אנחנו נפרדים מהגיל של השנה שעברה ובכך גם מחלק קטן בעצמנו, ממה שהיינו, מה שאהבנו ואיננו מתחברים אליו עוד, מה שצחקנו וכבר לא מצחיק אותנו עוד וכן הלאה…

קיים פרדוקס בחיים שבו מצד אחד שום דבר אינו נשאר זהה ומצד שני כל כך קשה לנו להיפרד ולשחרר ממה שהיה בחיינו ואינו רלוונטי עוד. הכי כואב זה עם אנשים, האנשים בחיינו שאהבנו אבל לא עוד, אנשים שמילאו אותנו בצחוק, אהבה ושמחה וכרגע רק ממלאים אותנו בתחושת אי נוחות איומה. אנו כבר לא נהנים אך נאחזים, נאחזים במה? במה שהיה ואינו קיים עוד.

אנו חווים במפגש עם מי שאינו רלוונטי עוד לחיינו תחושה לא נעימה, הליכה נגד האינטואיציות שלנו וחוסר התאמה רק משום שאנו מפחדים להיפרד ולשחרר את מי שסיים את תפקידו בחיינו. צירי הפרידה הם כואבים ונוראיים ממש כמו צירים של לידה שהרי המוות כרוך בחיים והם כרוכים במוות, כל עוד מדובר על חיים אין בעיה אך כשהמוות נכנס לתמונה אנחנו חרדים, נאחזים, עצובים וכואבים. איך ניתן להסביר את הפחד מהמוות? העובדה היחידה שקיימת בהיוולדנו. איך המוח האנושי החליט כי דווקא מן הלא מודע הוא פוחד יותר מכל?

בעצם אנו לא מפחדים מן הפרידה עצמה אלא ממה שיבוא אחריה ומכך שאנו לא יודעים מה יבוא אם בכלל, אין בנו את האמונה הבסיסית שיבוא משהו טוב, משהו מרגיע, שהכול ייפול על מקומו בשלום ברגע שנשחרר את הכבלים של המוכר והבטוח ונסמוך על העולם שכפי שהוא הוליד אותנו כך שלבסוף נמות, כך גם מטבע הדברים מזדמנות לחיינו מערכות יחסים שסופם להיגמר. איננו סומכים על הדיוק של הזמן שבו נשלחו אלינו אנשים מסוימים לחיינו ועל הזמן שבו קורה והם נלקחים משום שסיימו את תפקידם בעולם או שפשוט נגמרה הכימיה והתחושה היא שאין שם דבר מלבד נוסטלגיה שפג תוקפה.

כמה כואבת ועצובה היא הפרידה וכמה פחד היא טומנת בחובה. הכאב הוא על שאיבדנו חלק ממה שהיינו ולא ישוב עוד לעולם והפחד הוא שלא יהיה לנו עוד טוב כפי שהיה, לא יהיה מי שיחליף את אותו אדם ובסופו של דבר כל אחד רוצה להיות נאהב ובדידות היא אכן פחד קולקטיבי, לא הרבה אנשים מבינים את המתנה שיש בלהיות לבד, לא בבדידות, עם עצמך. כאשר יש לנו את עצמנו אנו לא צריכים דבר משום שאנו אוהבים את עצמנו ומכך שופעת מאתנו כריזמה שתמשוך אל חיינו כל אחד שנבחר. אנו לא צריכים להתפשר יותר על מי שבחיינו רק בשביל לא להישאר לבד, כאשר אנחנו לא צריכים אף אחד יזדמנו לחיינו רק אנשים שנרצה לבלות איתם והם ירצו לבלות אתנו באותה המידה.

כל שצריך זה אומץ להאמין, הכוח שמניע את הדברים מדבר אלינו באינטואיציות, כך שעלינו להקשיב לבטן וללב, לכל הגוף והרגש כשהם מדברים וכאשר אנחנו נמצאים בחברה שבה אנו לא מרגישים אהבה ונוחות זה הקול שאומר "תשחררו, מחכה לכם משהו טוב יותר ומדויק יותר לעכשיו", זה לא משנה מה היה, מה שקורה עכשיו זה מה שחשוב ואם במפגש פתאום הלסת קפוצה, השיניים נפגשות במאמץ והכתפיים לא רפויות זה הגוף שמנסה לומר "זה לא טבעי" ושם עלינו לסמוך שאם אחד ילך יבוא אחר שאתו נרגיש נאהבים ואוהבים וגם לבד לא תהיה בדידות אלא אהבה עצמית,

תודה.

מאת שרון שלהב, פסיכותרפיסטית הוליסטית ורפלקסולוגית בכירה