"בתרגול מדיטציה איננו מתאמנים כדי להיות בסדר, אנו מתאמנים בלהיות בסדר" (מתוך מסורת הסוטו-זן)
מורי זן-בודהיזם לא אוהבים בדרך כלל את ההתייחסות למדיטציה כאל "אימון מעשי" לתודעה, דוגמת "חדר כושר פנימי". לא כי הם אינם מסכימים עם כך, אלא מכיוון שהם מבקשים להתייחס אל המדיטציה כפעולה ללא מטרה, ללא הישג, כזו שנעשית "פשוט כך". ברמה העמוקה של הפילוסופיה הבודהיסטית, יש בכך הרבה אמת. אך היות וחלק מהותי בחירוּת שהגישה הבודהיסטית מציעה לנו הוא האִפשור לא להיות מחויב לאיזו תורה או "אמת" קשיחה, אני מרשה לעצמי לקחת את החבל הזה ולדבר על תרגול המדיטציה כפי שאני חווה אותו לאורך שנים. חוויה זו הינה של מרחב בטוח ונכון לתרגל בו את תודעתי להיות ביחסים נכונים יותר ובטוב רב יותר עם החיים.
מדיטציית ה"זָה-זֶן", התרגול הבסיסי בגישת הזן-בודהיזם, מכונה גם: "קשב פתוח" או "מדיטציה ללא-אובייקט". שלא כמו תרגולים המציעים התמקדות בנשימה, מעבר שיטתי על תחושות הגוף, הרגשות או המצבים המנטליים, דמיון ויזואלי של דמות הבודהה או תרגולים אחרים, הזָה-זֶן מבקשת שהייה פשוטה עם כל מה שקורה, מבלי להעדיף דבר אחד על אחר ומבלי "לעשות" דבר. זו למעשה הנחייתה העיקרית והכמעט יחידה: פשוט תהייה. בלי מאמץ, בלי משימה, בלי "צריך", בלי שיפוט של "טוב" ו"רע".
מרחבים תודעתיים חדשים
תרגול המדיטציה שולח את תודעתנו להתנסות במרחבים חדשים ולא מוכרים. למשך פרק זמן מסוים, אנו מאפשרים לתודעתנו להיות בעמדה שהינה אחרת באופן מהותי מזו שאנו מאמצים ביום-יום. ההנחיות נראות פעמים רבות כה פשוטות, כמעט פשטניות, ועם זאת בעת התרגול אנו נוכחים כמה הן למעשה מאתגרות משנדמה לנו. אנו נוכחים כמה איננו רגילים פשוט "להיות". זהו מסע שעניינו חיבור עמוק לחיים, ועם זאת אנו חייבים לעשות אותו לבדנו. גם כשאנו יושבים בקבוצה ומודעים לכך שיש עימנו אנשים נוספים, בסופו של דבר אנו נמצאים בנוכחות עם החוויה הבלתי-אמצעית שלנו, שרק אנו יכולים להיות בה.
ישנו קושי מובנה בכתיבה על מדיטציה. קושי זה נעוץ בראש ובראשונה בהיות המדיטציה תרגול מעשי-חווייתי, ולא רעיון פילוסופי שיש להבינו. למעשה, הניסיון להבין את תרגול המדיטציה כרעיון תיאורטי, מבלי חוויה מעשית, עלול להוביל אותנו למשהו שהבודהיזם מזהיר ממנו לא פעם בהקשרים שונים: היצמדות למושגים, אשר מרחיקה אותנו מן המציאות עצמה. אנו קוראים על מדיטציה וחושבים שיש לנו מושג מהי מדיטציה; כשלמעשה אחד מבסיסי התרגול הבודהיסטי הינו ההליכה מעבר למושגינו המוכרים ולחשיבתנו ההרגלית ולְמידה באמצעות חוויה ישירה.
מתרגלים את "השרירים הפנימיים"
בחוויה שלי, אם כן, מדיטציה הינה במידה רבה כעין "חדר כושר" לתודעה. כפי שאנו מרימים משקולות כדי ששרירי היד ייבנו ויתחזקו, כך אנו גם מתרגלים את "השרירים הפנימיים" שלנו ביושבנו על כרית המדיטציה. כשאני יושב בזמן מדיטציה עם הגירוד באף מבלי להגיב לו, אני מתרגל גם את היכולת לשבת עם הכעס שלי מבלי להגיב אליו ומבלי לתת לו להתפרץ; כשאני מרגיש את הכאב בגב ומאפשר לו פשוט לחלוף, אני מתָרגל לעשות את אותו הדבר גם עם כאביי הנפשיים; כשאני מטפח תחושה של "הכל בסדר" על הכרית, אני מרחיב אותה לאט-לאט גם לחיי שמחוצה לה.
אלו הן רק חלק מה"מיומנויות" שהשהייה הפשוטה במדיטציה מציעה, ויש סיבות טובות לכך שהמסורות הבודהיסטיות (כמו גם רבות אחרות) שמו אותה ככלי מרכזי בטרנספורמציה שהן מציעות בחיי האדם. השימוש בכלי זה במערב הולך וגדל ומיושם לתחומים רבים. ייתכן שהסיבה לכך, לצד יתרונותיה הרבים, היא הזמינות והמיידיות של המדיטציה: היא אינה דורשת סדנאות-ענק, לא תנאים מיוחדים ולא הכשרה גרנדיוזית. בכל מקום שאת או אתה נמצאים בו, היא זמינה עבורכם, שכן אתם זה כל מה שנדרש עבורה.
לימדו אותנו במערב שכדי שדבר יהיה בעל ערך משמעותי, עליו להיות יקר, מורכב ונדיר. המדיטציה קוראת על כך תיגר גדול.
על הכותב:
יותם לביא הוא מטפל בפסיכותרפיה אינטגרטיבית, המשלב טיפול נפשי-רגשי עם שיטות ותורות מהמזרח. הוא מנחה קבוצות מדיטציה והתפתחות אישית ונמנה עם צוות הוראת הפסיכותרפיה של מכללת רידמן. יותם היה ועודנו תלמיד בגישת הזן-בודהיזם.