לחפור, להשתחרר, להאמין – רפיק ידידיה

שלב א': שעמום הוא עודף גירוי
בוודאי שאלתם את עצמכם למה מדיטציות זה תמיד שעה. אי אפשר פחות.
שיעמום, יסביר המורה, הוא תנאי ראשון להעמקה בדרך: האגו נאלץ לסובב את מבטו ולהביט פנימה. הוא עובר ממצב פעיל למצב סביל, ונחשף לערימות התכנים הפנימיים שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם – ובראשם הפטפוט הפנימי. זהו הסבל הראשון והעיקרי במדיטציה, ההיחשפות לים המחשבות שמדברות עם עצמן בתוכנו ללא הפסק. אין ספק – אנחנו חופרים!
אחר-כך מתחילות גם תחושות גוף דוגמת גירודים, רגלים נרדמות, פה יבש, רעב, כאבי גב וראש ועוד כהנה וכהנה. האדם נחשף לחוסר השקט שלו במלואו.
לכאורה, שעמום הוא היעדר גירוי. אבל זוהי טעות נפוצה: שעמום הוא עודף גירוי פנימי שלא ניתן לסלקו. שעמום נוצר כאשר האדם מתמודד פנים מול פנים עם חוסר השקט שלו, בלי כל הסחת דעת ראויה. ולראיה: האדם יכול להשתעמם בחופשה הכי חלומית בקריביים. אחד יכול להיות מאושר ומלא השראה גם בכלא.

שלב ב': עידון הוא הכיף שבניקוי
אם אנחנו נשארים מספיק זמן בתוך הווליום הרועש של נפשנו המתנפנפת פתאום מתחילה התעדנות. לפתע אנו מבחינים גם בתחושות שעוצמתן נמוכה. רגשות שעל פי רוב בגלל הדיאלוג הפנימי איננו מבחינים בהם עולים אל פני השטח. תחושות דקות של רגיעה ועונג מתחילות להגיע, רוגע ועדינות בגוף. המחשבות מתרחקות וקולן משתתק. זהו שלב נהדר, שרבים רואים בו את עיקר הצלחתם בדרך. זוהי אשליה, כמובן. הדרך נמשכת הלאה ל…
שלב ג': חומרי צל – פגישה עם כאבים מהעבר
האגו הוא יציר נפשי שנועד להגן עלינו. הוא יוצר תמונת מראה אחידה של הנפש אל מול העולם, הוא מייצר תחושת "אני" – כוזבת, אמנם, אבל חיונית – ליחסים תקינים מול האגואים האחרים של העולם. במהלך תרגול המדיטציה, אנחנו מפרקים את האגו ואת הזהות שלנו עמו, ואז משתחררות הדחקות עומק (צל) שאחדות מהן אוצרות בקרבן טראומות עבר שאין ברצונו של האדם לפגוש.
בשלב זה, המשתתף שחווה בסדנאות מדיטציה כאב במקום אור גדול מבקש ללכת הביתה. הוא פוגש אותי בדלת כשעל פניו הבעה של "זה לא בשבילי". הוא רוצים להימלט לנוחות ביתו המוכר, הקפה, הטלוויזיה והשאכטות. אלא שאני עושה כל שביכולתי להשאיר אותו בסדנא. "זה הריפוי היחיד לכאבים שלך. אין ריפוי אחר מלבד עוד הדחקה ואת זה כבר ניסית".
לא פעם אני מצליח להשאירם בהבטחה: "אתה עוד תודה לי בסוף הסדנא על שלא ויתרתי לך". ואכן, מי שנשאר בכל זאת ולא נשבר, עובר שינוי עמוק בחוויית המדיטציה שלו. הוא מבין שמדיטציה היא כלי מעולה לניקוי מורסות נפשיות עמוקות.
שלב ד': מפגש עם האלוהי – תענוג
המדיטציה אחרי חציית ההדחקה הראשונה, או השנייה או השלישית – בעצם כל מוקש נפשי מנוטרל מביא לתחושה זו – היא תענוג טהור. בסוף הסדנא המשתתפים לא רוצים ללכת הביתה. פתאום הם חוששים לחזור לערימת משככי הכאבים שהם סידרו בנוחות כה גדולה מסביבם: הטלוויזיה, האינטרנט, הסלולרי, החברים, הבילויים. הכול נראה גס ורועש לעומת המודעות הרכה והעדינה. הנפש רוצה לשיר. בא לך למחוא כפיים, להתחבק עוד ועוד.
אבל גם להיתקע בנקודה הזו לא צריך. אושו בכוונה לא שם את האשראם שלו בגואה על החוף בין הדקלים, אלא בפונה המפויחת, כי הוא רצה שנחזור הביתה למערב: לעבודה, לחיים, כדי שניקח את המדיטציה גם לשם. אי אפשר להיתקע בגן העדן, ובאמת בכל פעם ששבים לתרגל בסדנא או בקבוצה כל התהליך הזה מתחיל מחדש: שעמום, עידון, צל, אושר. זהו אותו מקרר אבל בגישה טיפה שונה, כמו ספיראלה שחוזרת לאותם מקומות, אבל קצת אחרת בכל פעם.
תודה למייקל וושבורן, לאושו, ליונג ולכל המורים.