"מספרים על מורה זן שהילך עם אחד הנזירים בגן
היום היה יפה ורוח קרירה רקדה ריקודים משונים באוויר.
לפתע שאב המורה מאפו, כחכך בגרונו וירק יריקה בריאה.
היריקה נחתה בדיוק על אפו של פסל הבודהה שהיה מונח בצד השביל.
הנזיר ההמום נעצר על מקומו. כשהתאושש אמר למורה בבעתה:
'מה אתה עושה?! ירקת על הבודהה!'
השיב לו המורה:
'הראה לי היכן אין בודהה, ואירק שם'".
(מתוך "בודהיזם: מבוא קצר", יובל אידו טל)
יריקות על הבודהה, מורי זן, נזירים בגן… כמעט בלתי ייאמן שהתורות האלה, עם כל הבדלי הזמן והמרחק, חוות התעוררות כה אדירה בימינו. יותר ויותר אנשים במערב מאמצים את הבודהיזם על סוגיו בתור עזרה לחייהם היומיומיים, ומסתבר לנו לאט לאט שלמרות שהעולם השתנה ללא היכר, הנפש האנושית נותרה דומה ביסודה; ומה שחקרו במשך מאות שנים בהודו, סין ויפן רלוונטי לנו כאן ועכשיו לא פחות משהיה אז, ואולי אף יותר.
הסיפור שאיתו פתחתי, חוץ מהיופי ההיתולי שלו, מכיל מאחוריו תפיסת עולם שלמה. באמצעות סגנונם היצירתי והבוטה לעיתים, עסקו מורי הזן בשאלת השאלות הבודהיסטית, שנותרה גם שאלתנו שלנו עד היום: מהו סבל ואיך משתחררים ממנו? שאלה זו עשויה לזכות לדיון פילוסופי ענף, אך לא זה ענייננו כאן. גם לא זה היה עניינם של מורי הזן. למעשה, אנו מבקשים לעשות בדיוק ההיפך מדיון פילוסופי: לקחת את השאלה לחדר הטיפולים, ומשם ליישם אותה ביומיום.
דפוסים מהעבר, אנחנו בהווה
הסיפור על המורה והתלמיד הוא פנייה ישירה אלינו: הוא שולח אותנו להביט לעומקם של הדברים ולהתעלות מעל להתניות ולהרגלים שלנו. למעשה, יש כאן הפנייה לקשב ולנוכחות בהירה ברגע: במקום לפעול מתוך האוטומטים שלנו, אנו נקראים לעצור – ולהתבונן. העצירה הזו מאפשרת לנו בחירה, גם באופן שבו אנו מגיבים פנימית וגם בפעולה שלנו כלפי חוץ.
כל אחד מאיתנו שנמצא בקשר עם עצמו, ברור לו שהוא מנוהל על ידי דפוסים רבים. פחדים, כאבים, כעסים, נטיות להימנע מדברים מסוימים וללכת מיד ובלי מחשבה אחר אחרים – כל אלו הם תוצאה של נוף ילדותנו ושל האופן שבו התעצבנו עם השנים. כשאנו מתבוננים בבהירות לתוך נפשנו, אנו מוצאים פעמים רבות שהדפוסים הללו נוצרו על מנת לשרת צרכים שהיו לנו בעבר. הדבר נכון הן לגבי דפוסינו הנפשיים-מנטליים והן לגבי אלו ההתנהגותיים. ייתכן שהדפוסים הללו עזרו לנו להתמודד עם קשיים שפגשנו בזמנים שונים בחיינו, או להתנהל בתוך מערכות יחסים מאתגרות. פעמים רבות הם שימשו פשוט בתור הגנה, ועזרו לנו לשמור על החלקים הרגישים והפגיעים שלנו. ברבות הימים, יכול להיות שכבר הפסיקו לשרת אותנו והפכו לנו למכשול או לגורם מעכב בחיינו.
שינוי רדיקאלי בתפיסה
הזן מסתכל באופן רדיקאלי על דפוסים מחשבתיים ונפשיים, וטוען כי גם רבים מאלו שנראים לנו לא בעייתיים, למעשה אחראיים להרבה מן הסבל שאנו חווים בחיינו. היריקה של המאסטר על אפו של הבודהה מבטאת את הרדיקאליות של מחשבת הזן, ובאה לומר שאת המסע לשחרור מדפוסינו יש להתחיל כבר מן היסודות: מהאופן הבסיסי שבו אנו מתייחסים לעולם ולעצמנו. והיות ובסבל ושחרור עסקינן, מדובר פה בעיקר בבחינה עמוקה של האופן שבו אנו מתמודדים עם רגשותינו הקשים והלא נעימים.
ההתמודדות הרגילה של רובנו עם הקושי שאנו פוגשים בחיינו, מנקודת המבט הבודהיסטית, לא רק שאינה משככת סבל אלא יוצרת סבל רב בעצמה. זהו אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של הפסיכולוגיה הבודהיסטית, האומר כי מרבית הבעיות שלנו לא נובעת מן הכעס, התסכול והעצב שלנו, או אפילו מהכאבים והפחדים שאנו פוגשים, אלא מהאופן שבו אנו מתייחסים אל כל אלו.
מערכת היחסים הרגילה של רובנו היא דחייה מיידית של הלא-נעים וניסיון להיפטר ממנו, ואחיזה בנעים על מנת שלא ייפסק. בראייה הבודהיסטית, פה בדיוק טמונה הבעיה. עצם המאבק המתמיד מייצר בעצמו סבל נוסף, שפעמים רבות הוא רב מהסבל שמייצרים האירועים או התחושות עצמם. זוהי אותה דחייה של ההווה שרבים מאיתנו חווים, בעודנו עוסקים שוב ושוב במחשבות ופנטזיות על "איך צריך להיות". אנו מחפשים איזשהו "שם" שאיכשהו אף פעם לא ממש מגיע; ואנו חושבים שזה המזל שלנו, או תולים זאת בעולם ובאילוצים שהוא שם עלינו. אנחנו לא מבינים שייתכן וצריך להסתכל למקום אחר: למשקפיים שדרכן אנו מביטים בדברים ולסכין שבאמצעותה אנו מחלקים את העולם.
מערכת יחסים חדשה עם עצמי
חלוקות ברורות ומובחנות (ופעמים רבות פשטניות) של העולם מייצרות ראייה דיכוטומית, שמובילה בתורה לתגובות של אחיזה ודחייה. כפי שהדבר מתרחש כלפי חוץ, כך הוא קורה גם כלפי פנים. תהליך טיפולי ברוח בודהיסטית יבקש, בין היתר, לעשות שינוי עמוק באופן שבו מתייחס המטופל לעצמו. לא עוד לראות בעצמו כיצור מחולק ומשוסע, שיש בו חלקים רצויים וחלקים דחויים, תכונות שראויות לאהבה ואחרות שראויות לגנאי, אוסף כזה או אחר של "פגמים" שיש לתקן. תחת זאת, המטפל ישאף לסייע למטופל לחוות את עצמו כשלם ולהביא אותו לחיות את חייו מתוך קבלה עצמית, תוך שהוא מגיב באופן מיטיב ונבון לאירועים שמתרחשים בחייו.
ביסוד התהליך הזה מצוי קיומו של מפגש אמיץ עם כל מה שמתרחש בנפשו של המטופל. עם הכאבים, הפחדים והמקומות הלא נוחים שלו, עם כל מה שרובנו נוטים באופן הרגלי להימנע ממנו. מדובר במפגש מיומן, שהמטופל לומד ומתרגל, ראשית בחדר הטיפולים ולאחר מכן כמובן בחייו היומיומיים: מפגש צלול, קשוב ובעל חמלה. כשיסכים למפגש זה, עשוי המטופל להיות מופתע מהתוצאה: דווקא מתוך המקומות הקשים הללו ייתכן וימצא שלווה, תחושה של קלילות והרגשה של עוצמה פנימית.
התהליך הטיפולי מלמד אותנו, למעשה, לפתח מערכת יחסים מיטיבה עם האנושיות שאנו; אנושיות שלא תיעלם לעולם, ושאינה מהווה מכשול כי אם חלק בלתי נפרד מהתנועה של החיים. אנו מתיישבים בנחת בתוך עצמנו, לומדים להרפות קצת את המאבק, ומשהו עמוק מתחיל להשתנות. אין זו נקודה שבה הכל ורוד, שאין עוד קושי ואין עוד עצב; כדאי שנישמר מפני הליכה אחר מי שמציע לנו פנטזיה כזו. אפילו על המושג של הארה, פסגת השאיפות הבודהיסטית, לא כך מסתכלת דרך הזן. יש כאן רווחה נפשית שמתרחשת בתוך החיים, ביחד איתם, למרות כל מה שהם מביאים אלינו ובזכות איך שהם.
————————————————————————————————
מאת: יותם לביא, פסיכותרפיה הוליסטית, ליווי אישי, מנחה קבוצות מדיטציה.