חדוות ההתבדות

שוב ושוב אני שם לב שאני טמבל
כמעט על בסיס יומיומי.
לפעמים 10 פעמים ביום.
לשמחתי, אני מכיר מעט דברים יעילים יותר מזה לגדילה רוחנית.
אני מצביע פה על מושג שהוא אחד האהובים עליי בלימוד בודהיסטי,
והוא נקרא: חדוות ההתבדות.

אם להסביר את אחד הבסיסים של הפסיכולוגיה הבודהיסטית ב-30 שניות
הרי שאפשר לומר כך: אנחנו קוראים את המציאות בצורה שגויה.
זה גורם לנו לכעס, לתסכול, לעצב, לקנאה ולמגוון רחב של סבל ואי-נעימות.
ראייה נבונה יותר יכולה להביא איתה שחרור אדיר.

מדי פעם אני מוצא את עצמי בסיטואציה כמו זו שהייתי בה לפני מספר ימים
שיש אירוע שאני צריך ללכת אליו או דבר מה שעליי לעשות, ואינני רוצה.
אני מנסה להתחמק ממנו, חש מועקה כשהוא עולה במחשבתי,
מתלונן בפנים או כלפי חוץ,
ולבסוף מגיע לדבר עצמו רק כדי למצוא שהוא בסדר גמור, ואפילו מהנה.

כמה סבל מבוזבז בגלל הראייה השגויה שאני כבר *יודע* מה יהיה…ֻ
טמבל כבר אמרנו?
כל ראיה כזו של המציאות –
כל הסתכלות עקומה, לא צלולה, אשלייתית,
מתוך הרבות שמלוות אותנו מדי יום
מכינה קרקע פורייה לסבל.

עבודת המודעות משתמשת בכל "התבדות" שכזו,
כשאני מבין שהתייחסתי באופן עקום למציאות,
כעוד מדרגה קטנה בסולם ההתעוררות.
זהו עוד חיזוק קטן שעוזר לי בפעם הבאה לומר, כבר מראש:
שחרר, תפתח, אל תאמין לכל מה שקורה פה' (בראש הזה).

זה בעיקר דורש מאיתנו לתפוס קצת מרחק.
לקחת רגע של עצירה,
ולא מיד להיסחף בשטף של כל מה שקורה.
כשאנו מתחילים לתרגל את זה כחלק מתהליך
אנו שמים לב שלאט-לאט זה מתחיל להפוך לטבע שני.
התהליך הזה מתרחש לא רק בקליניקה
או בשעות ההרהור השקטות שלנו,
אלא בחיים עצמם ודרך החיים עצמם.

כרטיסיה חודשית לקבוצת מדיטציה