לקביעת תור ולקבלת מידע נוסף
מאמרים מקצועיים
השינוי והמוות
קצת דרמטי לא? "השינוי והמוות", אך מה בעצם דרמטי במילים אלו עבורנו? אם יש עובדות קיימות הן שאנחנו כל הזמן משתנים ולבסוף כולנו נמות.
יחד עם זאת רובנו מוצאים את עצמנו נרעדים נוכח העובדות, מפחדים מהשינוי כמו גם מהמוות. אך מה הקשר בניהם? שיחה אינטימית עם ידיד קרוב שחייו עומדים להשתנות ללא היכר החזירה אותי אחורה לימים שבהם גם חיי עמדו על פי תהום. נקודת אל- חזור למה שהייתי ולא אהיה עוד, מוות של עצמי כפי שהכרתי עד היום ועמידה אל מול הלא נודע המאיים של מה שאהיה בעתיד. למרות שנפרדתי מדפוסים שגרמו לי סבל, לא יכולתי להימנע מכאב הפרידה, מפחד המוות לנופף לשלום למי שאני ולראות חלקים מעצמי הולכים לבלי שוב לאחר שהבינו בדרך הפוגעת והקשה שלא יוכלו להישאר עוד, הרגשתי עצב וכאב. לעולם דרכים משונות לחזק אותנו, תקראו לזה אלוהים, מרפי או איך שתבחרו אך משהו לפעמים מראה את הדרך, הקושי הוא שבשביל לראות עלינו לצאת מנקודת העיוורון וההתעוררות לעתים כרוכה בכאב. עלינו לפעמים לכאוב בכדי להבין שקיים פצע על מנת לרפאו. אינני יודעת עבור כולם אך יכולה להעיד על עצמי שברגע השהייה עם הפחד והעצב, ביום שהפסקתי לברוח מרגשותיי ה"שליליים" משהו בי נפתח. אולי זה הקשר עם עצמי שנהיה אמתי יותר, נוכח יותר, אוהב יותר מה שאיפשר גם יצירת קשרים משמעותיים יותר עם הסביבה ואותה מוכנות היא שזימנה לי אהבה עצמית, קשרים נכונים ושקט נפשי. רובנו מפחדים מהשינוי ומהמוות אולי חלקנו לא מבינים שהפחד בשינוי הוא הפחד מפני מוות של חלקים בעצמנו ופחד מפני הלא נודע כמו שהמוות לא נודע לנו, אך מי אמר שאלה בהכרח רעים לנו? בדיעבד אני חושבת על הרגע שבו נשמטה האדמה אל מתחת לרגליי ואני רואה ילדה מפוחדת. הלוואי שאני מהיום הייתי יכולה לגשת אליה להגיד לה שהכול יהיה בסדר, שיהיה נפלא, יותר טוב מהיום, שהיא תסתכל אחורה בגאווה על השינוי שהיא עשתה. אך כשישבתי מול ידידי שעומד בנקודה דומה לזו שאני עמדתי לא יכולתי לעודד אותו, להגיד לו שיהיה בסדר, כל ניסיון כזה רק ישאיר אותו בתחושה שאני לא מבינה אותו, שהוא לבד. הוא היה צריך שאהיה אתו בכאב ובפחד, היכן שהוא נמצא משום שזהו שלב הכרחי להמשך הדרך, לשינוי. איני יודעת למה אך כנראה זו דרכו של עולם, עלינו לפעמים להיות עצובים, כועסים, מיואשים, בודדים אחרת לא היינו נולדים עם רגשות אלו מלכתחילה, אך הפחד מלהיות שם לעתים מכניס אותנו למרוץ הסחות דעת אינו סופי ומתיש. הרבה אנשים באים לטיפול בשביל שאציל אותם, שאעזור להם, שאוציא אותם מן המצב שבו הם נמצאים, שלא יכאב להם. הם אינם מבינים שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עבורם זה להישאר איתם ביחד בדיוק איפה שהם נמצאים בכדי שהם יראו כמה הם חזקים, בשביל שיישארו עם עצמם שם ולא ינטשו את עצמם ברגעי הכאב כפי שהרבה אנשים נטשו אותם עד היום. שלפחות בכל עולם המשתנה הזה, המטורף הזה יהיה להם משהו יציב, את עצמם, עצמם חזקים, נוכחים, קיימים, מודעים אוהבים ונאמנים במיוחד ברגעי הקושי ומכאן כבר הכול ייפול על מקומו בשלום. אם לכאב תפקיד כל כך חשוב בחיינו האם הוא רע ועלינו לברוח מפניו? האם המוות רע? אנחנו לא יודעים, אז ממה אנחנו מפחדים? מהחיים, מלהיפגע, מלהיות עצובים, מלהיות אנחנו בלי תנאים. מתי נבין שאנחנו נהדרים גם כשאנחנו כועסים? שיש בנו את הכוחות להתרסק וליפול ואז לקום מחדש נקיים, מחוזקים ואוהבים. התרגול הוא להסכים להיות עם רגשותינו על כל מה שיבוא איתם, להסכים להיות עם עצמנו ברגעי העצב כמו גם ברגעי השמחה כשם שהיינו מצפים מהורה או בןת זוג להיות איתנו ברגעי משבר כך עלינו גם לנסות להיות בשביל עצמנו ויהי מה. מאת שרון שלהב, פסיכותרפיסטית הוליסטית ורפלקסולוגית בכירה