השוואתיות

מה יש בנו שכל הזמן גורם לנו לבדוק את עצמנו לעומת האחר? או ליתר דיוק מה חסר בנו שמביא אותנו להשוואות בלתי פוסקות אל מול סביבתנו? מדוע בכלל אנו בנקודת המוצא שחסר לנו משהו ואיננו מסוגלים להיות שמחים בחלקנו? האם מה שחסר הוא באמת מה שנדמה לנו על פני השטח שחסר; כסף, משקל, חוכמה, אהבה או שאולי זה משהו עמוק יותר? מהו החלל הזה שאינו ניתן למילוי? חלל שדורש שוב ושוב עוד ועוד וכאשר אנו פוגשים משהו או מישהו שכביכול יכול למלא לנו אותו, החלל הזה מתעורר? מה הוא מבטא? מה באמת חסר שם?אהבה עצמית.

איזה עוד בנאדם קרוב לליבנו אנו מבקרים כל דקה ביום? סופרים לו כל קילו ואוהבים אותו יותר או פחות על פי מראהו החיצוני? למה דווקא את עצמנו אנו הכי שופטים? אנחנו היחידים שהיינו נאמנים לעצמנו כל השנים שבאמת נמצאים עם עצמנו מרגע היוולדנו ועד רגעינו האחרונים. לאיזה עוד אדם נגיד: "תהיה כמו זה או כמו ההוא, לא משנה כמו מה רק לא כמו עצמך"? מי לימד אותנו לחשוב שמי שאנחנו זה לא טוב ושעלינו להשתנות ולהיות כמו האחר? אולי זו הגננת? אולי ההורים שלא ידעו להתמודד ולהכיל כי גם אותם לימדו שמי שהם זה לא טוב ועליהם להיות "יותר"? ואיך זה שתמיד נדמה שהאחר יותר או פחות טוב מאתנו? למי יש יותר? למי חסר? ומיהו הוא הקובע? התבניות שאליהן נולדנו, גודלנו וחונכנו שקובעות כביכול את הטוב, המצליח והיפה בסופו של דבר מבטלות את האישיות והחיצוניות האינדיבידואלית של האדם, את חופש הביטוי המולד, היצירה הטבעית והאהבה. בתודעה ניטרלית שהכול בה אפשרי אין יותר ואין פחות יש שווים בין שווים, אין שנאה או הרס עצמיים רק הוויה טהורה שמקבלת, אך אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחוות זאת מהפחד שאולי נפסיד במרוץ, נעלה במשקל, לא נעמוד במד ההצלחה. אין סיכוי, עלינו להישאר עם אצבע על הדופק איננו סומכים על טבע העולם שנמצא את ייעודנו הטבעי ברגע שנשחרר, שנאכל כשנהיה רעבים ונפסיק כשנשבע וגופנו יתאזן בטבעיות, שהכסף יימצא את דרכו אלינו ברגע שנמלא את כוונת נשמתנו. איננו סומכים ובצדק כי נפגענו כבר יותר מידי פעמים מאותה ביקורת חיצונית שיצרה ביקורת פנימית כל כך גדולה, נפגענו על ידי אנשים שגם משווים בשביל לזכות בקורטוב של בטחון עצמי, משווים על מנת שיוכלו לתת ציון חיובי או שלילי לעצמם, בשביל שיוכלו להגדיר את עצמם בכדי שיהיו קיימים. הרגש "פגיעה" מסווג כדבר רע שעלינו להתרחק ממנו כמו מאש למרות שפגיעות היא חשיפה וחשיפה מובילה לאינטימיות וקירבה, איננו סומכים על עצמנו שגם אם נפגע נתרומם, הפחד הוא שנתרסק ולא נוכל לקום עוד כשלמעשה הפגיעה יכולה להוביל גם לצמיחה ולשינוי בחיינו. אנו מפחדים להרגיש את הרע אך גם הרע כמו הטוב הוא פיקציה, פרשנות אנושית בלבד שנועדה להגן עלינו, להגן עלינו מפני כאב, פרידה, מוות; מוות של רגשות, מוות של הגוף, מוות של האתמול. נועדנו להיות מוגנים מפני העובדה הקיומית האחת והיחידה והיא שבסופו של דבר כך או אחרת במקודם או במאוחר כולנו נמות וגם את הנושא הזה הצלחנו להפוך לכבד, מפחיד, רע ומאיים. גם את עובדת המחזוריות של הטבע שבו לכל דבר יש התחלה וסוף, תנועה והווה. כמה קשה הלימוד של חזרה למקורות הטבע האמתי של האדם, לאחר תקופת חיים שלמה של למידת פחד ודאגה הגורמים לנו להאמין שיש טוב ורע, שאין צמיחה מפגיעה ושהתכלותנו מחרידה ומאיימת מתחילה ההתפכחות של קבלת הטבע ועצמך כהוויה מתחלפת, כדבר לא מושלם כי את המושג מושלם המציאו בני האדם וכדבר שאין בו טוב או רע פשוט התפתחות ותנועה, קבלת המציאות כפי שהיא כהוויה זהו מפעל חיים.

לכן שימו לב כאשר אתם מסתכלים על האחר תשאלו את עצמכם מה יש שם בפן העמוק יותר? מה אני חושב על עצמי והאם אני אוהב את עצמי? אם לא מה איני אוהב בעצמי? ולמה? מי סיפר לי שתכונה זו או אחרת בי אינה טובה ולמה הוא המחליט? האם יש אנשים בחיי שגורמים לי להרגיש טוב עם עצמי או שאני מוצא את עצמי בעמדת המוכיח שוב ושוב? מה נדרש ממני לעשות בכדי שאוכל לאהוב את עצמי באמת ובשלם?  המון שאלות ומעט תשובות, זאת משום שהתשובות נמצאות בתוככם אך ממוקמות באזור התת- מודע ומנהלות אתכם, מטרת הטיפול בין השאר היא להגיע למקומות אלו ולמצוא תשובות פנימיות שיביאו למודעות, הכרה והשלמה. אל תהססו להתאמץ ולהשקיע בשביל להגיע עם עצמכם לעמק השווה ולאהבה עצמית ללא תנאים.

מאת שרון שלהב, פסיכותרפיסטית הוליסטית ורפלקסולוגית בכירה