הסערה הרגשית

הסערה הרגשית תופסת את כולנו ואינה פוסחת על אף אחד. אתם יודעים איך זה, באמצע יום שבו אתם שווי נפש ,טובי לבב ואפילו מחלקים לעצמכם איזה חיוך קטן ללא סיבה, פתאום מגיעה שיחת הטלפון או המפגש אשר מערער את כל שעל ליבכם.

זה יכול להיות מהעבודה, מהמשפחה, בן/ת הזוג, חבר/ חברה שפתאום לחצו לכם על הנקודה כרעם ביום בהיר. מבחינה אובייקטיבית שום דבר לא השתנה; הכביש עליו אתם נוסעים נשאר כשהיה, הטמפרטורה זהה, אותו יום יפה של לפני דקה רק שעכשיו אתם נסערים ואינכם מצליחים ליהנות או

לעשות דבר שהוא, מלבד להריץ במחשבותיכם שוב ושוב … ושוב את אותה שיחה וזהו החיים נראים אחרת, זה יכול לקחת דקות, שעות, ימים ואפילו חודשים ושנים (תלוי בחומרה) עד שחייכם יחזרו להיות כשהיו בטרם הבשורה, כמו לפני דקה.

וזה כל כך מבאס שזה ככה, פשוט מבאס החוסר שליטה שלעתים יש לנו על חיינו ולצערנו נדמה לפעמים שאחרים מנסים להשתלט עלינו, על האנרגיה שלנו, הכסף שלנו ואנו לפתע מתגמדים במקום הזה שוכחים שגם לנו יש את הכוח לעמוד מולם בשקט פנימי ולשמור על עצמנו.

אנחנו נקלעים לסערת נפש במהרה ואיננו מצליחים לצאת ממנה. המחשבות תוקפות כל הזמן והן גם אינן עקביות; רגע כעס ואז חרטה, לפתע נדמה שהכול יכול להיפתר בקלות ואז שוב מצטייר כי זה מבוי סתום, החשיבות פוחתת לרגעים מסוימים ואז לפתע אין חשוב מזה, עקרונות מול אינטרסים, שכל מול רגש וברקע כל זה ישנו קול שצועק די!

קול שעונה לכל שאלה בבוז, חוסר סבלנות, מייעץ את המובן מאליו, רגע מאשים ולרגע מואשם, חלק בנו שחייב את הפתרון עכשיו(!) ולא דקה מאוחר יותר וזו הסערה הרגשית.

מתן פתרונות שאינו פוסק למצב שכרגע רק מתבשל באיטיות כמו תבשיל ארוך שעות שזקוק לזמן שלו על מנת להתרכך בכדי שנוכל ללעוס אותו, ליהנות מטעמיו ובסופו של דבר לעכל אותו. כל דבר בוסר שנכניס לפינו נירק עלינו לחכות עד שיבשיל  בשביל לטעום את הטעם המתוק שלו ולהתענג עליו, כך גם כל פתרון שיוצע לפני הזמן יתקל בהתנגדות, גם אם זה יהיה הפתרון הנכון כשם שהפרי הבוסר הוא אותו הפרי שבשל רק בתזמון אחר. דמיינו לכם  שאתם באים לחבר טוב בעת צרה וכל מה שהוא עושה זה לעוץ לכם עצה, כמה מעצבן ולא מאפשר זה יכול להיות, האם תבואו להתנחם אצלו שוב?

אותו חבר נמצא בראשכם כאשר הדיאלוג הפנימי שלכם אינו מאפשר לכם לחיות בבלבול ואי ידיעה לכמה רגעים בלי להשתגע ולנסות לרוץ ולפתור את המצב בכל דרך אפשרית לפני שהדברים קצת זזו מעצמם, שהיקום התארגן מחדש.

לפעמים הדיאלוג הפנימי הזה הוא הרסני, שתלטני אך כל מה שהבלבול רוצה זה שנסתכל עליו וניתן לו מקום, שנכיל אותו ואת העובדה שלא תמיד יש פתרון אך זה לא אומר שלא יהיה פתרון. השליטה מתבטאת בכך שאנו לא נותנים לחלק החסר אונים שבתוכנו להיות, אנחנו ישר מבטלים אותו בפתרונות ומבלי ששמנו לב הרצנו רק בשעה האחרונה לפחות עשרה פתרונות בראשנו אך איננו מסוגלים ליישם עוד שום דבר ובינתיים החלטה סופית מתחלפת בהחלטה סופית ולא רק שעלינו לסבול מן השינוי שלפתע חל בחיינו אנו צריכים גם לשאת את ה"חבר" בתוכנו שלא מפסיק לייעץ ולהאיץ בנו להיות כבר בשלב הבא, השלב שבו אנחנו פשוט לא נמצאים ולא משנה כמה נרצה וננסה איננו יכולים להגיע לשם כשם שאי אפשר להאיץ בתבשיל להתבשל לא ניתן לזרז תהליכים ואם רק היינו יודעים לכבד אותם, להסכים לשהות באי הידיעה ובחוסר השליטה חיינו היו נראים אחרת.

ישנם דרכים לווסת את הקולות שבתוכנו שאיתם אנחנו מסתובבים כל הזמן, אלה קולות הביקורת והשליטה האשלייתית שאימצנו חזק לחיקנו כי כך הורגלנו והבנו שצריך בשביל לשרוד, אך אפשר גם אחרת, אפשר להחליף קולות ביקורת בליטוף ונחמה. אם נתבונן ברגעי המשבר לתוך עצמנו ופשוט נצליח להביא לשם חמלה, הבנה, פרספקטיבה גבוהה יותר וחיבוק נגיע לאותה תוצאה רק בדרך אחרת, דרך המונעת מאהבה במקום מפחד.

אך לא תמיד אנחנו מצליחים להביא לעצמנו אהבה ושם אנו זקוקים לעזרה על מנת להבין מה הדברים שגורמים לנו להאמין שמי שאנחנו זה לא מספיק טוב, איפה התגבשה האמונה הזאת בחיינו ואיך אנחנו מתמירים אותה באמונה חדשה נכונה, מדויקת ורלוונטית יותר להווה.

לרוב אמונות אלה נוצרו לפני שנים רבות אך אנו סוחבים איתם אתנו כל הזמן, תקופות חיים שלמות. איך ניתן להיפרד מאמונה ומהרגל? איך ניתן לשנות דפוסי חשיבה? ואיך מצליחים לאהוב את עצמנו? את כל זה תמצאו בטיפול פסיכותרפיה הוליסטית.

מאת שרון שלהב, פסיכותרפיסטית רוחנית ורפלקסולוגית בכירה