"הסוד" … הוא לא בדיוק הסוד הנכון

מאז יציאתו לאור של הספר "הסוד" וספרים דומים באותה הרוח, רבים חשבו שהם מצאו את הדרך לאושר ועושר ובריאות טובה. כל מה שצריך זה רק לדמיין מספיק חזק והעולם ימגנט אלינו את כל מה שאנו זקוקים לו לחיים מאושרים.

גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שהוגים רבים במהלך הדורות חלקו עימנו את החכמה הזאת, ורבי נחמן מברסלב בעצמו כתב על כך בספריו לפני יותר ממאתיים שנה, הבעיה עם "הסוד" ודומיו היא, שהם משאירים את הקורא בעמדה של אשמה, כאומר לעצמו "אם אני לא מצליח, לא עשיר, לא במערכת יחסים תומכת טובה ואוהבת, ואולי גם יש לי בעיות בריאות … זה כישלון שלי ובאשמתי כי לא הצלחתי למגנט לעצמי, לדמיין לעצמי מספיק חזק, ואני כנראה לא מספיק רוצה את זה …" ועוד רגשות דומים .

אנחנו הרבה יותר טובים ממה שאנו מאמינים ומדמיינים לעצמנו, בפועל מה שבאמת קורה הוא שכנראה יש מחסומים רגשיים, כאבים מן העבר, ושאר בעיות, שגורמות לאדם להתקשות ולדמיין חיים אחרים, ומה שנדרש כאן הוא רכות חמלה ואהבה, ולא דרבון בנוסח המערב הפרוע של "את/ה יכול יותר".

כיצד יכולה אישה שראתה את אמה נובלת במערכת יחסים עם אב שתלטן, לדמיין ולמגנט לעצמה מערכת יחסים תומכת, אם לא ננקה ממנה קודם את הפחדים מלהיות כבולה לקשר שאינה רוצה בו ?

כיצד יכול אדם שחי בעוני כל ילדותו, למגנט לעצמו חיים של עושר מבלי שילקה את עצמו על כך שהיה אחראי לכאורה לעובדה שעבר את חייו בעוני ?

וכשאנחנו אומרים לאדם "אתה אחראי לבריאות שלך ואתה מביא על עצמך את המחלות שלך" , האם הבאנו כאן ריפוי? זה נכון שהאדם אחראי על כל מה שמתרחש בחייו, אך האם באמת כל מה שצריך זה "לדמיין את עצמך בריא"? האם אין מקום לברר עמוק יותר, לשאול מהם הגורמים שהביאו את המחלה, וזאת מבלי להאשים ומבלי להחמיר את המצב עם העמסה של אשמה וכאב, שאינם משפרים אותו.

"הסוד" ודומיו לא רק גורמים לנו לחוש אשמה לגבי העתיד, הם גם גורמים לנו להלקות את עצמנו על העבר, משום שכביכול … אילו רק רצינו מספיק היינו היום במקום אחר. אכן .. בלי כח רצון לא נשפר את מצבנו, אבל כוח רצון לבדו אינו מרפא את הפחד, הוא אינו שולף אמונות ישנות המגבילות אותנו, ואם אלה אינן נפתרות בצורה אוהבת ותומכת, עד כמה שננסה להכניס במקומן אמונות חדשות וחיוביות לא יהיה להן מספיק מקום ומספיק "וותק", והן לא יוכלו להיספג ולהיטמע בתת המודע שלנו משום שהמקום כבר "תפוס".

חמלה וסליחה לעצמנו על מה שלא היה בכוחנו לעשות, מחילה להורינו על מה שלא היה בכוחם ללמד אותנו לעשות עבורנו, תודה להורינו על מה שכן עשו, התמקדות מודעת במה שכן השגנו והוקרת תודה על כך, לפני שאנחנו מתחילים לרדוף אחרי ההישגים הבאים, כל אלה נותנים בסיס טוב יותר וחיובי יותר להגשמה עצמית. רגשות כאלה נותנים לנו תחושה של מלאות, אהבה עצמית, שמחה פנימית וממקום חיובי כזה ניתן בקלות רבה יותר להגיע בצורה הדרגתית להגשמה מלאה של מי שאנחנו ומי שברצוננו להיות. ואז כש"נדמיין את זה" נוכל להגיע לעוצמות שהן מעבר לכל דימיון.

מאמר שנכתב ע"י טליה מאור