המסע אל הנפש

המסע אל הנפש

שם גדול ומפוצץ הא?

אבל זה באמת מסע למי שמתעניין בנבכי הנפש, זהו מסע שאינו נגמר.

מה אנחנו טומנים בחובנו?

רגש, שמחה, אהבה, צחוק, עצב, שכול, תסכול, דכאון, חוסר אונים… אין סוף של רגשות.

ים אדיר של הרגשות, תחושות ומחשבות.

הלוואי שהיה שקט עכשיו.

אבל אין הראש כל הזמן עסוק במה היה, מה יהיה וכל מיני טרדות למיניהן שלעולם אינן פוסקות, רק מתחלפות האחת באחרת.

זה לא מפליא שאנחנו כל כך עסוקים בלברוח מאותם מחשבות טורדניות.

פייסבוק, וואטס אפ, טוויטר, טלוויזיה, אלכוהול, סמים, סיגריות, אוכל … you name it.

אנחנו לא אשמים שאנו זקוקים להסחת דעת. אנחנו פשוט טרודים, טרודים מידי, טרודים מלהכיל ולכן אנחנו מכבים, בורחים.

הרבה פעמים כבר אמרתי שהלוואי ובאמת היינו יכולים לברוח, אך המציאות היא שלכל בריחה כזאת יש מחיר, מחיר רגשי. רק לא להרגיש את הבדידות, החוסר אונים ומפה שכל אחד ייקח לעצמו פנימה את השאלה :ממה אני בורח?

איזה רגש אני לא רוצה להרגיש?

הלוואי והיינו יכולים לטאטא הכול מתחת לשטיח ובאמת לחיות בשלווה, הלוואי ואפילו היינו יודעים שאנחנו לא מרגישים, לא נוכחים. אלא רגעי חוסר מודעות מזוקקים.

אם זה היה אפשרי אני הייתי האוהדת הכי גדולה של הרעיון הזה אך האמת היא אחרת. הגוף והנפש בועטים להגיע לאמת, זועקים לאמת! ואמת יקיריי, יש רק אחת.

בכל פעם שנתרחק ממנה עוד ועוד נקבל איתות נפשי או פיזי , לרוב שניהם ואפילו לא נהיה מודעים לכך. אבל בסוף, שהכול יתפוצץ פתאום נדע לשים את האצבע על הדבר שהרחיק אותנו מעצמנו הכי הרבה. פתאום נבין שזה משהו שתמיד ידענו או הרגשנו, שזה הכאב שאיתו פחדנו להתמודד ומילאנו עצמנו בהסחות דעת בכל פעם שהתקרב.

הרצון להיות כמו האחר בעולמנו כבר קפץ למדרגה של הפיכת אנשים לאייקונים,

אדם  מודל חיקוי לאדם. וכל הזמן עינינו נשואות כלפי מעלה אל האנשים שאנחנו מעריצים. אלא מציאויות שאנחנו יוצרים לעצמנו משום שבתוכנו אנחנו לא מאמינים כמה אנחנו שווים.

לא הייתה בנו היכולת להעריץ תכונה שאינה קיימת כבר בנו, ההערצה היא כמיהה לממש את הפוטנציאל הגלום בכל אחד ואחד מאתנו. ההערצה היא לא הבנאדם אלא הצלחתו לממש את הפוטנציאל הגלום בתוכו. וגם ה"נערץ" יעריץ מישהו אחר המחזיק בתכונות כשלו שאינן ממומשות עד הסוף.

השראה- זה מה שאנחנו צריכים כדי לממש את הפוטנציאל שלנו.

והשראה אינה קיימת בהיסח הדעת אלא בנוכחות מדוע?

כדי להסביר איעזר בציטוט של ברוך שפינוזה, מתוך ספרו "אתיקה" –

"הבּוּר (ignorant) מטולטל באופנים רבים על ידי סיבות חיצוניות ואינו מגיע לעולם לכלל שביעות רצון נפשית אמתית, אלא הוא חי במעין חוסר מודעות לעצמו, לאלוהים ולדברים;  כאשר הוא חדל לחוש, הוא חדל עם זה להיות. לעומתו החכם כמעט אינו נרעש ברוחו, אלא, מודע לעצמו, לאלוהים ולדברים מתוך הכרחיות נצחית מסוימת, אין הוא חדל לעולם להיות, ותמיד הוא חווה שביעות רצון נפשית אמתית. גם אם הדרך המוליכה לכל זה נראית קשה מאוד, בכל זאת אפשר להתוות אותה. ואכן מה שמוצאים לעתים כה נדירות, חייב להיות כרוך במאמצים גדולים. הרי לו גאולת הנפש הייתה מזומנת לנו ויכולנו למצוא אותה בלי עמל רב, איך יכול היה לקרות שכמעט הכול זנחו אותה?

כל דבר מעולה הוא קשה כשם שהינו נדיר."

מסכימה עם כל מילה ובכל זאת עולה בי שאלה, איך אני מוצאת את הדרך?

שאלה אשר שגורה בפי אנשים רבים, אני יודעת..

בשביל זה הלכתי להיות מטפלת. בעבר הייתי ה"מושיעה" של העולם, לא הייתה בי התובנה שהאדם היחיד שאני מנסה להציל מתחת להסוואה זו אני עצמי. הדרך ל"הציל" אחרים הביאה אותי ממקום המטפלת להיות קודם כל במקום של המטופלת. הבנתי שהמטופל הכי חשוב הוא המטפל בעצמו. אם המטפל לא יעבור תהליכי מודעות וריפוי כל אשר יקרה בחדר הטיפולים יהיה *1השלכות ו*2העברות. לכולנו נבכי נפש ותת מודע עשיר, מהם אנחנו מגיבים. אין חפים מנפש בעולם ואין נפש שאינה עברה טלטלות, החל מהיפרדות מהרחם וכלה בטראומות מזדמנות בעוצמה כזו או אחרת.

הדרך היא המטרה, כפי שמתואר בתורת הזן. ובשבילי, אין דרך אחרת.

שביל הטיפול זהו שביל לריפוי. עצמי וקולקטיבי.

שימו לב שכבר בימי שפינוזה היו הסחות דעת שגרמו לאנשים לחדול לחוש. זה לא הפייסבוק אשם, אלא זו עוד דרך מתקדמת יותר לאנושות כפי שהיא מתקדמת היום לא  לחוש. בעבר גם היו דרכים אחרות לא לחוש. מדובר כאן על טבע האנושות ליצור הסחות דעת ולהימשך אליהם, הדבר שעומד מנגד זה טיפול.

בטיפול נפשי מן הסוג שאני מדברת עליו, אנחנו המטופל והמטפל עושים "מסע אל הנפש" יד ביד. כאשר כל פעם שקופץ *3מנגנון הגנה אליו המטופל לא מודע, המטפל משקף אותו ומבקש להיות נוכח עם התוכן המאיים שממנו מנגנון ההגנה ניסה להגן מפניו. תוך כדי עבודה עצמית של המטפל על מנגנוני ההגנה הפרטיים שלו במפגש עם תכנים שעולים בטיפול אשר מאיימים גם על נפשו. והטכניקה של המטפל לעשות זאת בין השאר, היא גם טיפול שבו מעובדים תכנים אלו.

מעגל קסמים שמביא בסופו של דבר לנוכחות, להיות מודע ולחוש שביעות רצון נפשית אמתית כדברי פילוסוף הפילוסופים שפינוזה.

תודה.

___________________________________________________________________

1. השלכה- תכנים שמאיימים עלינו בעצמנו הופכים להיות איום סביבתי וליצור פרנויה. כשרעיונות או רגשות לא מתיישבים עם הדימוי שלנו על עצמנו הם מושלכים החוצה על אחרים.

2. העברה- העברה היא העברת  הרגשות הקונפליקטואליים  המרכזיים לדמותו של האנליטיקאי ההופך למושא הכמיהה, שנאה  או האהבה של המטופל. העברה זהו כלי טיפולי דרכו המטפל יכול להבין יותר טוב את בעיות המטופל דרך העברתו אליו.

3.מנגנוני הגנה- על פי התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד ( המודל הדינמי), יחסי הגומלין בין האיד, האגו והסופר אגו יוצרים קונפליקט מתמיד. חרדה, זה האופן בו מתמודד האגו עם המתח המתמיד שנובע מהקונפליקטים באישיות. נוכח החרדה מפתח האדם מנגנוני הגנה שונים שמושפעים מהתכנים והקונפליקטים שמאיימים עליו. השלכה והעברה הם שניים מתוך רשימת מנגנוני ההגנה המצויים בתוכנו.

נכתב ע"י שרון שלהב, פסיכותרפיסטית הוליסטית ורפלקסולוגית בכירה, טיליה מרכז לרפואה משלימה.