דואליות ואחדות – האם שני הפכים אלה יכולים להתקיים גם יחד?

*דואליות  ו*אחדות – האם שני הפכים אלה יכולים להתקיים גם יחד?

 הרבה פעמים בחיינו אנו מרגישים שקיימים קונפליקטים שאינם ניתנים לגישור בתוך עצמנו וגם בתוך אחרים. ציטוט מתוך הספר: "קהלת, הפילוסוף המקראי" שנכתב על ידי חיים שפירא:

"רבי אברהם בן מאיר אבן עזרא המכונה ראב"ע, (אשר היה פרשן המקרא, משורר, בלשן, פילוסוף ואסטרולוג), מנה תשע סתירות מהותיות בקהלת.

תזה	אנטיתזה
שיבחתי אני את השמחה	ולשמחה מה זו עושה?
טוב כעס משחוק	כעס בחיק כסילים ינוח
טוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים	רשע מאריך ברעתו
ברוב חכמה, רב כעס	והסר כעס מליבך
טוב אשר יפה לאכול ולשתות	טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית משתה
אין יתרון לחכם	יש יתרון לחוכמה מן הסכלות
שבח אני את המתים שכבר מתו	לכלב חי טוב מן האריה המת
אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול	עת לכל חפץ
יהיה טוב ליראי האלוהים	יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים."

כיצד ייתכן ששלמה המלך בעל "לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך" (מלאכים א') סתר את עצמו?

אפרש את ארבעת המשפטים הראשונים:

שיבחתי אני את השמחה ולשמחה מה זו עושה?- נכון, השמחה היא משובחת אין ספק .

אך מה היא עושה באמת? מה יקרה אם יהיה גם עצב? כעס? אכזבה? התרגשות? או כל רגש אחר על גבי הפלנטה?

האם רגש אחד ראוי יותר מרגש אחר?

השמחה מבורכת אך גם היא דבר בר חלוף ,אמת לאמיתה.

משהו שיכול להתקיים ביחד למרות שנשמע הפוך. ובנוסף, האם נשבח רק את מה שיביא לנו תועלת?

טוב כעס משחוק, כעס בחיק כסילים ינוח- במשפט הראשון מדובר על כך שלפעמים עדיף שתכעס, כדי שתדע שיש בעיה ותנסה לפתור אותה (יציאה מאזור הנוחות). ובמשפט השני מדובר על כך שכעס בחיק כסילים ינוח, משמע, כעס במצב שאינו פעיל, כעס במנוחה.

משפט זה במלואו מתייחס לכך שאדם חכם אינו מחפש את המנוחה, המוכר והנוח. לעיתים יש תזוזות חיוביות בחיינו שאולי מפרים את מנוחתנו אך בהחלט מקדמים אותנו בחיים ותורמים להתפתחותנו, מה שהופך אותנו לחכמים אף יותר.

אדם שהכעס בחיקו נח יישאר כסיל משום שהוא באזור הנוחות, מקום שממנו קשה להתפתח, או שניתן להתפתח רק עד רמה מסוימת, במקום זה.

טוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, רשע מאריך ברעתו-  אני מפרשת משפטים אלו כהולכים יד ביד ולא כסתירה גם כן. לחלק הראשון של המשפט אתייחס על פי תפיסת הקארמה הנהוגה בבודהיזם, אכן אדם רשע ימשוך אליו את הרוע .ובעצם גם בכל התרבויות והדתות מתייחסים לעולם כגלגל "what you give is what you get" , "יחס גורר יחס". אני מאוד מסכימה עם תפיסה זו אשר אומרת שכל אחד מקבל את מה שהוא נותן במידה כזו או אחרת ואכן לכל דבר יש מחיר בעולם. ועם זאת" רשע מאריך ברעתו"- העולם טומן בחובו טוב ורע, לא משנה איך נסובב את זה, זו דרכו של עולם, התובנה היא להכיל את זה. יש אנשים רשעים ויש טובים. אדם הנועד להיות רשע מסיבות כאלו או אחרות, זה מה שמזין אותו ובמקום זה הוא מאריך ברעתו.

ברב חכמה, רב כעס. והסר כעס מליבך- פה אני אתייחס לשני מקומות שונים בגוף: ראש(חכמה, מחשבה) ולב.

הכעס הוא בראש, כעס זהו לא שם של רגש. הרגשות מתחת לכעס הם עלבון, אכזבה, חוסר אונים.

אדם שנמצא הרבה בראש, בחוכמה. שם הוא יכול לכעוס גם הרבה. מרבה מחשבה, מרבה כעס.

אך הלב, הלב הוא אינו מרגיש את ה"כעס" , אלא את העלבון, האכזבה והחוסר אונים.

זהו מקום של אינטימיות פנימית שם אין כעס. רק כאשר נסיר את הכעס מליבנו, נוכל לגעת בדבר האמיתי שנמצא שם ולהיות באינטימיות עם עצמנו. ולכן, ברוב חכמה רוב כעס. אך מליבך הסר את הכעס כי שם נמצאים הרגשות האמיתיים הטמונים מתחת לכעס.. העלבון..

בנקודה זו, אפסיק לפרש פסוקים אלו ואתן לכם את הזכות לחשוב איפה הדברים נפגשים.

מטרתי היא לגרום לכם להבין ששילוב הדברים הוא הדבר הנכון.

אני לא מאמינה ששלמה המלך, מחבר קהלת, סתר את עצמו. אני מאמינה שראב"ע פירש את הדברים בצורה שונה.

השתמשתי בדוגמא זו על מנת להראות לכם, קוראים יקרים, כמה השקפת עולם היא דבר משתנה ומשנה!

איך לפעמים החיים זה לא חייב להיות או או. ובעצם שם  אתכם במקום שבו אין לכם ברירה. תמיד יש ברירה! והכל עניין של פרספקטיבה.

להבין זאת זו זכות!

איפה בחיים שלכם מצויים ההקשרים הסמויים מעינכם? מה בחייכם יכול להתקיים ביחד למרות שנדמה שצריך לבחור?

וגם התובנה כמה אנחנו מורכבים ושונים בתוך עצמנו, כמה רבדים יש בכל אדם. ולמרות שלפעמים זה גורם לדואליות כי נדמה לנו ששתי תכונות הן הפוכות אכן יכולות להתקיים גם יחד ואף משלימות.

ולכן זה בסדר שאני גם וגם. למעשה אני הכול. וזה היופי בחיים ,הרב-גוניות. היכולת של האדם להיות קשת מגוונת של אינספור רגשות, תחושות ומחשבות.

כמו אינספור הכוכבים.

התובנה הזו חשובה גם בין השאר, כי יש בנו חלקים שאנחנו מתכחשים להם כדי לקיים חלקים אחרים. ובכך המון צדדים בנו אינם מקבלים ביטוי ואפילו מוכחשים ומודחקים.

תדמו ילד קטן שרוצה משהו ומציק ומציק, אני קיים! והמבוגר האחראי מתבונן מעליו ואומר לו די, שקט ,אי אפשר..

הילד לא יפסיק, הוא יצעק תכוף יותר וחזק יותר עד שיקבל את מבוקשו או עד שיקבל עונש חמור מידיי שיגרום לו להפסיק.

כך גם הרגשות בתוכנו שאינם מקבלים ביטוי, הופכים למחשבה טורדנית.

כל מה שאדם זקוק לעשות ברגע המחשבה הטורדנית זה להתבונן עליה כשם שאם המבוגר יביט על הילד הצורח בתשומת לב, כך הוא יפסיק.

תשומת לב, פשוט לא?!

לא, כנראה שלא. כנראה שזה דבר קשה מאוד ולא פשוט בכלל, בכלל לא מובן מאליו. כי הרי אם היה, הרבה אנשים היו עושים זאת. והעובדה היא שלרוב האנשים יש מחשבות טורדניות שמציקות.

ומה אם אומר לכם שזה בגלל זה?

בדיוק בגלל ה"סתירות" בתוכנו שקהלת הציג בספרו. איך אדם חכם כמו ראב"ע מנה אותם כסתירות. דברים שאינם יכולים להתקיים יחדיו. אותן "סתירות" שנותנות טעם לחיים, שנותנות להם איזון.

אותן "סתירות" בתוכנו. הן אלה שנותנות לנו משמעות ונופח . כמה פנים, פוטנציאל ענק יותר.

אך אם נמשיך ונסתכל עליהן כסתירות רק ננסה להשקיט את החלקים הסותרים ונכנס ללופ מחשבתי, אותו ילד קטן ומציק, כך הרגש, תסתכל עליי! אני קיים!

ובניגוד לכל אמונותינו זה יכול להתקיים, כל מה שעלינו לעשות זה להכיר בכך, להתבונן, להעמיק. ואם באמת יש לנו אהבה פנימית, אז לקבל ולמחול על כך שאנחנו כאלה מגוונים, נהדרים!

הבודהיזם אומר- דע את עצמך!

ואני רוצה לסיים בקטע שלנלסון מנדלה, קטע מוכר וידוע אך תמיד מזכיר משהו נשכח:

"הפחד העמוק ביותר שלנו, אינו הפחד מחוסר יכולת.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.

האור ולא הצד האפל שבנו הוא שמעורר בנו חרדות.

כל אחד שואל את עצמו – מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מקסים, מוכשר, מבריק ומאושר?

למעשה מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?

אנו ילדים של אלוהים.

כשאנו בוחרים לשחק את המשחק הקטן, אנו לא משרתים את העולם.

אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו, רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו.

הוא לא גלום רק בחלק מאתנו, נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.

כל אחד מאתנו נושא אתה קסם הזה בתוכו.

כאשר אנו מרשים לאור הפנימי שבנו לזרוח, בלא מודע אנו מאפשרים לאחרים לעשות אותו דבר.

כאשר אנו משוחררים הפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחדיהם."

תודה.

*דואליות- על פי הבודהיזם שייכת לאמת השנייה מתוך "ארבעת האמיתות האצילות" המונחות בבסיס הבודהיזם, אשר מטרתן להסביר את הסבל ואת ה"דהרמה"- דרך הבודהה. הדואליות מדברת על כך שאדם יכולל היות מודע לדברים רבים,לכל המחשבות והרגשות החולפים בו. אולם, בחיפוש אחר נקודת אחיזה כלשהי בתודעה, מתברר עד כמה מעט יכול הוא למצוא את עצמו. האנשים יודעים הרבה על התופעות, אבל לא כלום על המהות שחווה אותן. חוסר יכולת זו של התודעה להכיר את עצמה נחשבה מקור, הסיבה לכל הסבל . על רקע מוגבלות זו של התודעה מופיעה אשליה של דואליות, כלומר: היכולות השונות של התודעה מתקבלות כשני דברים נפרדים. טבע התודעה, שבמהותו הוא מרחב פתוח בלתי-מוגבל, נחווה כ"אני"; וכל מה שמת הווה או מתגבש במרחב הזה מקבל הגדר השל "אתה" או "העולם על כל רכיביו". אף שהכול ארעי ומשתנה ושום דבר אינו קבוע או באמת ממשי, רווחת האשליה שהתופעות אכן ממשיות. בגין ההפרדה בין "אני" לבין "אתה", בין "פה" לבין "שם", מופיעים הרגשות המטרידים העיקריים: משיכה, דחייה, ובעיקר בלבול. סבל.

*אחדות-על פי המסורת הבודהיסטית, בודהה הסביר שזו היכולת של תודעה מוארת לקבל את העובדה שהרואה, הנראה ופעולת הראיי התלויים זה בזה, וכל אחד מהם הוא חלק של שלמות אחת.

נכתב ע"י שרון שלהב