אכילה רגשית

המאמר הזה מבקש להיכנס לעומק הקורה של דפוסי עלייה וירידה במשקל ולענות סוף סוף על השאלה, האם דיאטה היא הפתרון או שמא יש שם משהו עמוק יותר שמחזיר אתכם לאכילה בלתי נשלטת או יותר מידי נשלטת בכל פעם מחדש, ואם ישנו משהו עמוק יותר מהו? וכיצד מתמודדים אתו?

אכילה רגשית היא אכילה שמקורה אינה בתחושת רעב, והפסקתה אינה בתחושת שובע.

איני מדברת בהכרח על הקצוות של אכילה רגשית כגון אנורקסיה, בולימיה, עודף משקל וכדומה…

לכולנו יש אכילה רגשית באופן כזה או אחר ניתן לאבחן זאת על ידי כך שכל אחד אוכל לפעמים כי טעים, כי בא, כי משעמם, מגרה.

בכל אחד יש "אני" , ה"אני" האמתי והפגיע שמעבר להצגות, הגנות, תת מודע ומסכות ה- true self*.

בטיפול אנו מנסים לאתר את ה"אני" האותנטי ולתת לו ביטוי דרך קשר עם העולם,

הדרכים העיקריות של ה"אני" לתקשר עם העולם הם מערכות יחסים ואוכל.

האוכל והאכילה הרגשית הם סוג של מופע של ה"אני" שמבטא את סיפור האישיות,

הפצע של האישיות והאישיות היא תוצאה של פצעים בינאישיים שנוצרו בקשרים ובמערכות יחסים לאורך כל חיינו.

המטרה ההתפתחותית היא להכיל את ה"אני" אבל כשיש כל כך הרבה פציעות כמו בטראומה או פגיעות שונות שצברנו במהלך חיינו, האינסטינקט התגובתי נע בין הימנעות ("איני מרגיש רעב", "אני לא זקוק לאוכל", הכחשה, הדחקה, ניתוק) לבין הצפה שמביאה לרצון בבריחה (פגיעות, תחושה חשופה, רצון לברוח, ריקנות תהומית ורצון למלא את החלל).

ניתן להקביל זאת לאהבה- אדם שנפגע מאוד בקשר ומרגיש שחרב עליו עולמו וליבו נשבר, בדרך כלל יימנע מקשר כי יפחד להיפגע שוב או שיימצא עצמו מהר מאוד בקשר אחר בשביל לשכוח, לא לכאוב, להתמלא באהבה שוב על מנת שלא ירגיש את החוסר, את הבור שנוצר כתוצאה מהפרידה והפגיעה.

כל אחד יגיב אחרת לרעב ואוכל ויש לכך משמעות,

האם את/ה מגיע/ה רעב/ה או אומלל/ה לאוכל? האם את/ה לא יכול/ה לסבול רעב לדקה? האם את/ה חייב/ת תמיד לאכול בחברה או את מה שהאחר אוכל? האם את/ה אוכלים לפי השעה, לפי ימים, גבולות או איסורים?

ג'נין רוט (כותבת הספר "כיצד להתגבר על אכילה כפייתית", 1993), מתארת איך העיסוק הכפייתי בקלוריות והיחסים עם אוכל זה אחד הביטויים הקלאסיים של אנשים לא להיות בקשר עם עצמם ועם הסביבה כי כשה – "אני" מתעסק עם אוכל כל הזמן לא נותרת אנרגיה לדברים האחרים. כשאדם מרגיש משהו חזק(עצב, בדידות, ריקנות, פרפקציוניזם…) אם יאכל יאלחש את הרגש.

אותם רגשות חזקים לעתים נועדו להראות לנו על דבר מה שמבקש שינוי בחיינו, אך השינוי מפחיד. החרדה היא שמשהו מבחוץ ייגע בנו, ייכנס אלינו, ישפיע עלינו כי אם אתן למשהו לשנות אותי כבר לא אהיה אותו דבר, ובמוכר יש את הרגשת הביטחון. התמכרויות נוצרות כיהן עוזרות לנו לשוב למקום המוכר והבטוח שוב ושוב …

השינוי מעורר לרוב בלבול וחרדה, אנחנו משתמשים באוכל, ביחסים שלנו אתו ובהתעסקות האובססיבית בו כדי לא לגדול, לא לצמוח, לא להשתנות.

אנו מפחדים להרגיש כי אנחנו מפחדים להשתנות ומה יקרה אם חלילה נרשה לעצמנו להרגיש ולפתע לא נוכל להסתכל על חיינו באותם עיניים שבהם הסתכלנו עד עכשיו? האם נוכל לשלם את מחיריו הגבוהים של השינוי? שם נוצרת חרדה; לזוגיות, לעבודה, לחברים, למשפחה ולכל הרבדים בחיינו שצריכים לשאת ולסבול את השינוי שלנו, האם יעמדו במשימה או שמא נאבד את כל מה שהכרנו עד היום? את האהבה?

שינוי זה בעצם משהו שיצרנו באישיות שלנו שאנחנו מפרקים ואז בונים, ככל שחווינו יותר פגיעות בחיינו, כך יותר נגן על ה"אני" מאנשים ושינויים הרוצים להיכנס אליו ואת זה נספר דרך האוכל משום שהאוכל זה הביטוי לקשר החומרי והרגשי הראשון בחיינו, דרכו ניזונו ברמה ההישרדותית ודרכו יצרנו קשר עם האם ברמה הרגשית מיום שנולדנו.

להרגיש רעב זה להרגיש נזקק, האם אני מסוגל/ת להרגיש את הפגיעות הזאת, האם אני מסוגל/ת להביא אותה לקשר, לזוגיות? האם ניתן להביא את עצמי האמתי ללא הפגיעות שלי? האם ניתן לקיים קשר בריא כאשר ה"אני" האמתי שלי אינו נוכח? מה קרה לי בפעמים הראשונות שהבאתי את פגיעותי? האם היה שם מי שהכיל את זה בצורה הנכונה?

ואם אהבה חושפת פגיעות אז אהבה זה מאיים כי שם אני נחשף, שם עליי להיות פגיע. לא כל כך בקלות אנו מסכימים להיות פגיעים, רגע לפני אנו נפעיל מנגנוני הגנה , גבולות ואיסורים בעולם שהוא חופשי כי כבר נפגענו בעבר אז חלילה שלא נפגע שוב, כי כבר השמנו בעבר אז שלא נשמין שוב והפחד הזה מלווה אותנו.

אז מה עושים? מרגישים

דבר ראשון ספרו לעצמכם את סיפור האכילה של חייכם, השתמשו בשאלות: האם אני מגיע/ הרעב/ה או אומלל/ה לאוכל? האם אני לא יכול/ה לסבול רעב לדקה? האם אני חייב/ת תמיד לאכול בחברה או את מה שהאחר אוכל? האם אני אוכל/ת לפי השעה, לפי ימים, גבולות או איסורים? האם אני אוכל מהר או לאט? האם אני נהנה/ת מאוכל? האם אני מעסיק/ה את עצמי בדברים נוספים שאני אוכל/ת או שאני מרוכז/ת בארוחה? האם אני מנסה לצמצם באוכל? האם אני מנסה להכניס כמה שיותר בארוחה?

שימו לב לדפוסים משותפים בין אוכל לבין קשרים בחייכם ורק תתבוננו על זה, תשהו שם לרגע ללא לנתח או להסביר.

אחר כך תשאלו את עצמכם, האם האוכל עוזר לי לא להרגיש דברים מסוימים? אם כן מה הם?

בשלב הזה תבדקו עם עצמכם האם אתם מסוגלים להתמודד עם זה לבד, אם לא גשו לייעוץ.

לא בכדי ברחתם באופן עוצמתי ואינו מודע מתכנים אלו יש בהם משהו מאיים, סלחו לעצמכם על קיומם ופשוט תסכימו להרגיש עד כמה שניתן ולבקש עזרה היכן שלא ניתן.

——————————————————————————————————–

1.מאמר זה נשען על קורס שהועבר על ידי רונן לוי, פסיכותרפיסט גופני ומרצה ברידמן.

2.המושג true self מובא מהתיאוריה של וויניקוט אשר היה פסיכואנליטיקאי אנגלי, פסיכיאטר ורופא ילדים ידוע.

מאת שרון שלהב, פסיכותרפיסטית רוחנית ורפלקסולוגית בכירה